בס"ד:

 

פסיכוסומאטיה:

 

פסיכו=נפש. סומה=גוף.

בעיה פסיכוטית שבאה לידי ביטוי בגוף=סומה.

מצב פסיכוסומטי או הפרעות פסיכוסומטיות, הן הפרעות נפשיות הבאות לידי ביטוי בגוף.

 

מקור הבעיה הוא רגשי, (והוא עשוי להיות שם מתקופת ילדותו של האדם או מחוויות טראומטיות בגילאים מבוגרים יותר) אבל האדם מרגיש באמת כאב פיזי (ולפעמים ממש קשה מנשוא, ממש בלתי נסבל).

הרפואה הטבעית, מחלקת את גוף האדם לאיזורים אנרגטיים שהם גם פיזיים.

ע"פ התפיסה הסינית, הגוף מחולק למרכזי העברת אנרגיה = מרידיאנים,

ע"פ התפיסה ההודית, הגוף מחולק לצ'אקרות = גלגלי אנרגיה שמחולקים לאורך כל הגוף ומניעים אותנו אנרגטית.

ע"פ התפיסה הקבלית והקוריאנית, יש שילוב בין המרידיאניםלצ'אקרות.

גם ע"פ תיאוריית המרידיאנים וגם ע"פ תיאוריית הצ'אקרות, כאשר האדם מרגיש חסום בנושא מסויים, נחסם גם אותו מרכז העברת האנרגיה בגוף או לחילופין גלגל האנרגיה שאחראי על אותו חלק בגוף שקשור באותו נושא.

ואז, הגוף לוקח איבר מסויים, וממקד שם את הבעיה.

 

סוגי ההפרעות:

סומטיזציה: הראשון שקרא לזה כך היה הפסיכואנליסט וילהלם שטקל בשנת 1924, והגדיר את המצב כהמרה של מצב רגשי בעייתי לתסמינים פיזיים. כלומר: שהאדם חווה מצוקה גופנית, עקב מצב נפשי מסויים, מחפש לזה פתרונות רפואיים ולא מוצאים ממצאים.

ואז, האדם יחווה מצוקה נפשית, לפעמים קלה ולפעמים קשה, בצורת שינויים במצב הרוח, דיכאונות, וכו', עד כדי כך, שהרפואה עשויה להגדיר את מצבו כהפרעה נפשית.

אלה הפרעות לא פשוטות שעשויות לשבש את מהלך חייו של האדם.

 

קונברסיות. B.D.D = BODY DISMORFIK DISORDER

כלומר: התמקדות באיבר בגוף, בחלק מהגוף.

כאמור, כשהאדם נמצא במצוקה נפשית ואין לו את האנרגיה כדי להתמודד עם אותו נושא, אותה בעיה, הגוף ממקד את זה בחלק מסויים בגוף שקשור לנושא.

כלומר, הקונפליקט הוא נפשי, הבעיה נפשית, אבל הגוף הופך את זה לבעיה פיזית.

פרויד קרא לבעיות הקונברסיות: "הקונברסיה ההיסטרית" והכוונהכאמור לבעיה נפשית שמומרת לבעיה גופנית.

ואמר: פסיכוסומה = כשאדם לא מסופק לגבי משהו בחייו או שמוגבל מסיבה כלשהי, ולחוץ מזה ומתוסכל, הוא ממיר ומעביר את זה לגוף. למחלה כלשהי. בכדי לא להתמודד עם זה.

דוגמאות:

א: אדם מרגיש שיש לו מה לומר, ויכול להשתמש בזה ככלי עבודה, כמרצה, כמורה וכו', והסביבה מאוד לא מפרגנת, ו מורידה לו את הביטחון וההערכה העצמיים, ובגלל זה הוא לא בא לידי ביטוי,

אדם זה יחווה דלקות גרון חוזרות ונשנות ואף בעיות חמורות מזה.

ב: אדם מרגיש שהוא תקוע בחיים. מנסה להתקדם אבל נחסם (ע"י הסביבה, מבחינה כלכלית, חוסר פירגון וכו'), ברוב המקרים, תתחלנה בעיות ברגליים, עם הגבלות בתנועה (כאבים, שברים וכו').

כלומר שהמרידיאן או הצ'אקרה שאחראים על הרגליים, יחסמו.

ותפקידנו, כמטפלים ברפואה הטבעית, לזהות את המקומות המדוייקים, ולפתוח את החסימות.

מאחר והעניין הוא פסיכוסומאטי, גוף=נפש, הרי שהאדם עצמו חייב לשתף פעולה בתהליך הריפוי של עצמו ו"לעשות עם עצמו עבודה" נפשית כדי לשחרר את החסימה.

 

***ישנו סוג נוסף והוא המרה של טראומה פתאומית שהאדם חווה ופשוט לא מסוגל להתמודד איתה נפשית, ומעביר את זה לפן הפיזי גופני.

דוגמאות:

א: "עיוורון היסטרי": הזמר ריי צ'ארלס, בילדותו, שיחק עם אחיו הצעיר ולרגע לא השגיח ואחיו טבע בגיגית הכביסה.

העניין היה כל כך טראומטי עבורו, שלמרות שעד אותו רגע, ראה באופן רגיל לחלוטין, הוא התעוור ברגע אחד לשארית חייו. הוא לא יכל לראות יותר את המציאות כפי שהיא ולשאת את המצוקה והאחריות והכאב שנשאר לאימו ולו.(מאוחר יותר זה התבטא גם בהתמכרות לסמים קשים ועוד.

ב: בחורה חוותה אונס קשה בילדותה. ולא טופלה. היא עשויה לפתח פסוריאזיס, כדי לדחות את הסביבה מלגעת בה.

ג: ילד ראה את אבא רוצח את אמא. הוא לא יכול לשאת את זה נפשית, ואז יתכן שיפתח מה שנקרא: "אילמות טראומטית". הוא יאבד את היכולת שלו לדבר.

 

איך בודקים האם הבעיה היא פסיכוסומאטית או פיזית?

הרפואה הטבעית (וכיום גם חלק גדול מהרופאים הקונבנציונאלים), טוענים שכל בעיה פיזית מקורה בעניינים נפשיים.

גוף/נפש = חד הם!

ובכל זאת,

בעיה פסיכוסומאטית, בדרך כלל מתחילה מכאב קטן ושילך ויגבר. כמובן שבכל מקרה, מומלץ לרופא לערוך מספר בדיקות על מנת לשלול בעיה פזיולוגית בריאותית רצינית הקשורה לאותו כאב.

אבל בכל מקרה נשים לב: אם נראה שבדיוק כשילד הולך לבית הספר, דווקא אז מתחילים לו כאבי בטן עזים.

או שכשאדם יוצא בבוקר לעבודה ודווקא אז מתחילה מגרנה.

ובשני המקרים, פרט לרגעים אלה אין כאבים, סביר ביותר שהבעיה היא קודם כל פביכוסומטית, ויש לטפל באלמנט הנפשי שמטריד את אותו ילד או אותו אדם בוגר.

***בכל מקרה, במידה וזוהתה בעיה.

צריך לערוך גם בדיקות פיזיות. אבל אם לא מוצאים שום דבר אחרי בדיקות מקיפות, הרי שחשוב מאוד שדווקא הסביבה התומכת, לילד: הוריו והאחים הבוגרים, לאדם מבוגר: בת זוגו, ילדיו, חבריו וכו', ירגיעו אותו ויתמכו בו, ולא יעצימו את הבעיה. אלא יעזרו לאותו ילד או בוגר להתגבר על החסמים הנפשיים שגרמו לגוף את אותה טראומה.

 

כל הזכויות שמורות למשה גולדברד ©